מפסיקים להיות עבדים של החובות: הצעד הראשון

תמיד הצחיקו אותי הספיישלים בעיתונים עם בואו של חג פסח, כשפתאום כל נושא שהוא מתחבר ל"יציאה מעבדות לחירות". אלא שבמקרה של חובות, והתלות של רבים מאיתנו באוברדראפט ובבנקים ובהלוואות של חברות האשראי, נדמה שהקלישאה הזאת דווקא הולמת.

כל החיים פחות או יותר, עד לפני שנתיים וקצת, הייתי בחובות כאלו ואחרים. והחובות האלה, גם כשלא שמים לב לזה, משתלטים על החיים. החישוב התמידי הזה בראש של המינוס בבנק אל מול חשבון החשמל שצריך לרדת, והאם השניים ייפגשו יפה, או שהתשלום על החשבון עלול לחזור?

המתח הזה כל הזמן, בשאלה האם בסוף החודש (או באמצעו, או בתחילתו) יישאר מספיק כסף לאוכל, לתשלום שכר הדירה, שלא לדבר על סתם ישיבה בבית קפה שהופכת תמיד למשהו עם טעם חמוץ במיוחד, כשיודעים שהיא ממומנת על ידי הבנק ולא באמצעות כסף "אמיתי".

ומדובר, אצל הרבה אנשים, במעגל בלתי נגמר – ולכן יש כאן סוג של עבדות. הכסף של המשכורת נכנס (במקרה הטוב), אבל הוא ממלא בקושי חלק קטן מהחובות של החודשים הקודמים, וכדי להמשיך להתקיים, ממשיכים להגדיל את החובות, והתלות הזאת לא נעלמת.

אז אם להמשיך קצת את הקלישאה החגיגית – פסח (וכל חודש, בעצם) הוא זמן מצוין להחליט על יציאת מצרים כלכלית. תחליטו עם עצמכם (ועם הבעל/האשה/בן/בת/הזוג/החתול) שנמאס לכם, תחליטו עם עצמכם שאתם יוצאים לחופשי – ומתחילים דרך חדשה שתוביל אתכם ליציאה מהחובות. זה אפשרי. "אני עשיתי את זה" נשמע כמו סיסמת מכירות, אבל זה נכון, למרות שגם אני חשבתי בתחילת הדרך שזו משימה בלתי אפשרית.

אתם יכולים להתחיל בקטן, אבל אתם חייבים להתחיל, למצוא את הצעד הראשון שלכם. הצעד הראשון יכול להיות קיצוץ מיידי בסכום החודשי שאתם מוציאים בסופר. הצעד הראשון יכול להיות בניית תקציב משפחתי חודשי. או אולי להתחיל את כדור השלג של תשלום החובות. הצעד הראשון יכול להיות אפילו להפסיק לקנות פחיות שתייה בעבודה. העיקר שתתחילו.

וכשהצעד הראשון, הקטן הזה, יצליח – תמשיכו. תעשו עוד צעדים. כי הרי החלטתם שאתם יוצאים מעבדות לחירות, שאתם רוצים להשתחרר אחת ולתמיד מהחובות שלכם. הדרך לא תהיה קלה (היי, גם לאכול מצות זה לא קל), אבל המטרה שווה את זה.

חג שמח!