אחת מהנורות שמהבהבות אצלי במיוחד מאז המחאה החברתית היא לאן הולך הכסף שלי. אני לא עשיר, רחוק מאוד מלהיות טייקון וכנראה שלעולם לא אהיה מעורב בקידוח או בהשקעות בנדל"ן, אבל עלי, ועל עוד מאות אלפי משקי בית בדיוק כמו שלי, מתבססים מרבית העסקים במדינה.
ולכן, היכולת שלי להשפיע היא אולי מזערית באופן אישי אבל בהקשר הרחב אני חושב שיש לה משמעות רבה. והחלטתי להשפיע.
הכסף שלי הולך כמעט אך ורק ליצרנים ועסקים קטנים. אני עומד מול מדפי הסופר ובוחר ביצרן הקטן יותר. אני מעדיף לקנות את הירקות והפירות שלי אצל הירקן במרכז העיר. אני משתדל לקנות פיצה משפחתית בסניף השכונתי ולא באחת מהרשתות הגדולות. אני שולח פרחים לאשתי מחנות בוטיק קטנה ומקסימה ולא דרך רשת ארצית גדולה.
ולמה אני עושה את כל זה? לא בגלל שיש לי משהו עקרוני נגד רשתות או עסקים גדולים, אלא בגלל שאני אוהב עסקים קטנים. יש להם פנים ושמות, הם בדרך כלל נחמדים יותר, אדיבים יותר ובעיקר, יש מאחוריהם אנשים שהם חלק ממארג החיים שנמצא סביבי. הכסף שלי מסייע להם לשלם את המשכנתא שלהם בבנק, את החוג לילד ואת הטיפול במוסך לרכב המשפחתי. הם אנשים כמוני וכמוכם שחיים באותה מעטפת ועם אותם אתגרים, ועם אנשים כאלה אני מזדהה יותר מאשר עם כל עסק גדול אחר.
יניב פוהורילס הוא עורך בעיתון גלובס
הקוסנפט נכון, והרבה אנשים טוענים את זה ברחבי העולם.
אבל אפילו אני לא השתכנעתי מהכתוב.
חבל שלפעמים דווקא בחנויות הקטנות הדברים עולים יותר
דובי קננגיסר כתב כאן פוסט דומה, אולי מנומק יותר:
http://dubikan.com/archives/2453